חסר רכיב

לינד (הבר) סוניה

לינד (הבר) סוניה
ד חשון תרפו - א תשמח
22/10/1925 - 24/09/1987







אנחנו מתכנסים כאן לאזכרה של חברנו אברהם הבר ז"ל אשר נפל לפני 40 שנה בתל רדרא [כ"ג אלול תש"ח]

הודות למספר אנשים, אנחנו מתאספים כל 5-10 שנים ובדרך כלל ,כולנו משתדלים לבוא,במידת האפשר כמובן.

דמות אחת מרכזית אשר הייתה באה בקביעות בכל אזכרה איננה שוב איתנו,אני מתכוון לאחותו של אברהם ז"ל.סוניה לינד מגברעם ,אשר נפטרה לפני שנה בראש השנה ,אחרי מחלה קשה .מאחר שהכרתי אותה עוד לפני התקופה של נוער ד’ בשנים 1946-48 ברצוני לספר קצת עלי דברים שהרוב ביננו לא יודע בוודאי.

בשביל זהעלי להחזיר אתכםב44 שנים לצרפת הכבושה בידי הגרמנים .ראשית כמה מילים על מצב היהודים אז .כמה עשרות אלפי יהודים כבר נשלחו עד אז[1944]לגרמניה[אושוויץ]ואלה שנשארו עשו הכל ,על מנת להשאר בחיים.ובזה יהודי צרפת עזרו לנו ,בעזרת תעודות מזויפות,מקומות מסתור שונים וכ"ו .

במשך הזמן גם נוצר ה"מקי" [תנועת מחתרת] יהודי .היו שםפעילים בחורים צרפתיים וגם פליטים,וכמובן גם בחורות אשר היה להן תפקידים שונים.העברת תעודות מזויפות,מסמכים,נשק ועוד ועוד.הייתה זאת עבודה קשה ומסוכנת וכמה מהבחורות האלה נתפסו ע"י הגרמנים והוצאו להורג.

ב1944 היתה אפשרות  לשלוח נוער יהודי ארצה דרך ספרד .פשוטבשגרירות הבריטית שם "התגלגלו"סרטיפיקטים ורשיונות עליה.הבעיה הייתה ,איך מגיעים לשם? ראשית ,בין צרפת לספרד יש שרשרת הרים ,פירנאים.המעבר שם היה קשה ומסוכן .זה הגביל את המעומדים לעליה רק לצעירים

שנית לא היה ארגון גשר או נתיב ,וגם דרך העיתונות אי אפשר היה להודיע על כך.נוסף על כך ,לא כל הנוער היה קשור למוסדות,ואלה היו כמובן מעונינים להוציא מצרפת  רק נוער ציוני אשר יעלה ארצה.אצין עוד שהנסיעה בתוך צרפת היתה מסוכנת,לא פחות מאשר המעבר בגבול.הייתה ביקורת ברכבות ובאוטובוסים,התעודה[המזויפת] היתה טובה לבקורת שיגרתית ,אבל לא לחקירה רצינית.

כל בחור צעיר היה חשוד בעיני הצרפתים,והגרמנים כאיש מחתרת ואז עלה הרעיון ,בחור הנוסע בלוית בחורה אולי נראה פחות חשוד ,נוסף על כך ,לו היה נתפס ,הבחורה היתה יכולה לראות ולברר מי לקח אותו,לאן ?וכ"ו.

וכך פגשתי את סוניה,הארכתי קצת על מנת ,לתאר במה ובאיזה סכנות היא עסקה.ובכן בדרכנו לספרד הגענו לעיר וישי נאלצנו לחכות כשלוש שעות לרכבת הבאה .כלומר פשוט להסתובב בתוך העיר ,אשר הייתה מלאה עם אנשים במדים.האחראי לשיירה שלנו  צירף לי ולעוד בחור את סוניה ,ונפרד בערך כך"להתראות בעוד שלוש שעות" ,אני רק זוכר שעם עין אחת פזלתי סביב ועם עין שניה  הצצתי על השעון ,והזמן בקושי עבר .קשה לומר שהכול היה "תענוג" הייתה לנו אולי אשלייה ,שבעצם נוכחותה ,היא עוזרת לנו ואולי "שומרת"? עלינו בכל אופן כאשר חזרתי לתחנת הרכבת נשמנו לרווחה .יתכן שלא הייתי זוכר אותה אלמלא ,

כאשר נפגשנו אחרי שלוש שנים בטירת –צבי,היתה שימחה סתמית ,היא באה לבקר את אחיה אברהם ז"ל ובמקרה נפגשנו ,היום אולי היינו קוראים לזה אולי "מפגש מרגש" אבל אז ,בגיל עשרים המילה הזאת עוד לא הייתה בלקסיקון שלנו .

אינני יודע אם מישהו עוד זוכר אותה מהביקור ההוא ב1947 כאשר אברהם ז"ל נהרג היא לא יכלהלבוא ,הנגב הייה אז מנותק.יותר מאוחר נפגשנו כל פעם באזכרה .פעם יצא לנו לנסוע יחד לטירת –צבי דרך הבקעה ,הייתה זו הפעם היחידה ששוחחנו על אותו "טיול"

והתקופה ההיא בכלל,בצרפת הכבושה.

לפני שנה הייתי עם מלכה[אישתי]בלוויה שלה.

על הקבר הספידה אותה חברה, בין היתר היא הזכירה שסוניה הייתה פעילה במחתרת היהודית בצרפת ועסקה בין היתר בהצלת ילדים .לא יכולתי באותו מעמד להוסיף ולספר פרטים .

בכול אופן נפל בחלקי לחלוק לסוניה את הכבוד האחרון שהיא הייתה ראוייה לו כנציג יחיד של כל אותם עשרות שהיא הצילה או עזרה להם בדרך זו או אחרת.

יהי זכרה ברוך.

אהרון המר [משואות יצחק]



חסר רכיב